1.
לפני כשנה נעצרו הורים לתאומים בני שלושה חודשים בחשד להתעללות בילדיהם, זאת לאחר שהילדים הובאו על ידם לבית החולים כשהם סובלים מחבלות בגפיים, בצלעות ובכל חלקי הגוף. אנשי הצוות הרפואי חשדו כי התאומים נפלו קורבן להתעללות ופנו למשטרה.

מה שקרה לאחר מכן היה מסע רדיפה והשפלה כלפי ההורים. כותרות רוב העיתונים (למעט העיתונים החרדיים כמובן) עסקו בדיווח צעקני וסנסציוני של המקרה, כותרות ענק, תמונות מטושטשות של ההורים, רמזים על זהותם ובעיקר השפלה פומבית שלהם והצגתם כחיות אדם. "חשד: טלטול קטלני" זעקה כותרת אחת "איך הורים יכולים?" זעקה כותרת שניה.

כתבים נשלחו לבניין מגוריהם של ההורים ולמקום עבודתם. רוב המקורבים הביעו תדהמה למשמע הדברים הקשים "הם זוג מקסים ועדין" אמר שכן "לפני כמה חודשים הם עזרו לי מאוד בעניין אישי. הם עובדים בהיי-טק, עדינים ונחמדים. קשה לי להאמין שהם עשו דבר כזה". שכן נוסף העיד: "מעולם לא שמענו בכי או צעקות, כואב לי עליהם. יש פה הרבה זוגות צעירים עם תינוקות ואם הם היו צריכים עזרה היינו עוזרים להם".

עדויות אלה רק שמשו כחומר בעירה להעיד על מפלצתיותם כביכול של ההורים, שהציגו אישיות כפולה כלפי חוץ וכלפי ילדיהם.

בתקשורת האלקטרונית התנהל ציד אדם של ממש. שמותיהם כמובן פורסמו ולעמך ניתנה הזכות ליידות אבנים מילוליות כלפי הזוג, וכשנותנים לאספסוף להתפרע, תסמוך עליו שהוא יעשה על הצד הרע ביותר.

להלן חלק מהתגובות, כאלה שאיכשהו ניתן לפרסם:

"אני מאחלת להורים האלו שיקבלו שיתוק בידיים"
"כמה שהם מסכנים הילדים האלה שגם אין להם הורים ביולוגיים נורמלים וגם אם יימסרו לאימוץ זה לא מבטיח להם חיים דבש"
"לא לשחרר את ההורים"
"חולי נפש חיות רעות"
"צריך להוציא אותם להורג"

"אני מאחל לכם 'הורים' שתסבלו כל ימי חייכם סבל איטי ומכאיב, חולי נפש, ממש גבורה להתעלל ביצורים חסרי ישע שאתם אמורים לשמש למשענת מפנקת ומלאת חום"

כאמור, אלה רק תגובות ספורות מתוך אלפים!!! שאותן לא ניתן לפרסם בעיתון מכובד. תבינו תחת איזו התקפה חיו זוג ההורים הללו, ממש כמו בימי הביניים שאנשים היו נגררים לכיכר השוק ונסקלים כי מישהו היה אומר עליהם משהו.

2.
ההורים נעצרו למשך כמה ימים ולאחר מכן שוחררו למעצר בית והילדים נלקחו מהם למשפחות אומנה.
הם פוטרו מעבודותיהם כי מי יעסיק מפלצות כאלה, ורוב קרוביהם, ידידיהם ומכיריהם התרחקו מהם. אלה ששמרו על קשר עשו זאת בתערובת של "כבדהו וחשדהו" כמו מתוך חובה בלתי נעימה.

קשה לחשוב איך ניתן לשרוד מול פגיעה נוראה ורב מערכתית כזו כשילדיך נלקחים ממך ואיתם חירותך, שמך הטוב, עבודתך ידידיך וקרוביך.

לקח להורים זמן עד שאזרו כוחות והחלו להילחם על החזרת ילדיהם שנלקחו למשפחות אומנה כשבינתיים מוגש נגדם כתב אישום חמור על התעללות.

השבוע, לאחרונה, לאחר מאבק משפטי ארוך ומייגע, אותו ניהלה בשמם עו"ד אלינור ליבוביץ’, התגלה כי הילדים סבלו ממחלת עצמות נדירה, גנטית-קלינית של עצמות פריכות ושבירות ומה שגרם לשברים בכל חלקי גופם היתה דווקא האהבה והמסירות של בני הזוג שכלל לא חלמו שילדיהם סובלים ממחלה כזו, הם חיבקו אותם יום ולילה והתינוקות בכו ובשל כך עשו את הדבר הטבעי ביותר שהורים אוהבים ומסורים עושים – פנו לבית חולים.

ומה שהם קיבלו בתמורה. את זה כבר קראתם. מעצר, משפט שדה אכזרי, הוצאת הילדים מרשותם, פיטורין מעבודתם, התרחקות ידידיהם וקרוביהם ואובדן שמם הטוב.

השבוע יצא הצדק לאור. ההורים קיבלו את הילדים שלהם לרשותם, וכעת הם פותחים במסע ארוך לשיקום שמם, הקריירה שלהם וחזרה לחיק החברה, שתאמינו או לא, עדיין לא בטוח שתקבל אותם, וגם אם כן, איזה טעם יש לחזור לחבר שחשד בך והתרחק ממך?

"לצערי הסיפור הזה ממחיש לנו עד כמה היד של הרווחה קלה על ההדק כאשר היא באה להורים, לוקחת מהם את הילדים ומעבירה אותם למשפחת אומנה או חס וחלילה לאימוץ", אמרה עו"ד אלינור ליבוביץ, שייצגה את ההורים".

וכולנו יודעים מה היה קורה אם ההורים הללו לא היו אנשי היי טק מתל אביב, ולא בעלי אפשרויות כלכליות לצאת למאבק חובק עולם להוכחת צדקתם.

ראה פרשת האם המרעיבה. (שלמרבה המזל היתה חלק מהציבור החרדי שאינו נוטש את נידחיו לא משנה מה שאומרים עליהם).

3.
בעולם שלנו יש כמויות של אי צדק. אך מאז ומעולם לבי יצא אל אנשים שנחשדו בדברים על לא עוול בכפם. אם זה בדברים לכאורה פעוטים כמו ילדים ונערים שנחשדים בגניבות או בדברים שנעשו על ידי אחרים, והחשד נפל עליהם אם בזדון או בשגגה, ובעיקר לאנשים שנכלאו בבית סוהר לשנים ארוכות, ורק לאחר תקופה ארוכה יצא צדקם לאור, וחמור יותר, כאלה שנפטרו בשברון לב וצדקם יצא לאור רק אחרי מותם.

המחשבה על כך שגם בעבר וגם ברגעים אלה ובכל רגע נתון, היו וישנם אנשים חפים מפשע, בודדים בידיעה שהם כאלה, שאיש אינו מאמין להם והם היחידים שיודעים שנעשה להם עוול, אינה נותנת לי מנוחה.
הידיעה על כך, שבכל יום כמעט ישנם אנשים שמוטלים עליהם עונשים, קנסות, מאסר ואפילו השחרת פנים על מה שאין בהם, חייבת להיות בשיקול דעתם של בני אדם.

4.
כמו רבים, התוודעתי בילדותי ל"פרשת דרייפוס", אך כבר אז לא חשבתי על ה"פרשה" אלא על האדם שמאחוריה. אלפרד דריפוס.

בשנת 1984 חשף המודיעין של הצבא הצרפתי איגרת שנשלחה אל השגרירות הגרמנית בפריז ובה פירוט של מסמכים צבאיים חסויים צרפתיים. אלפרד דרייפוס, שהיה היהודי היחיד ששירת במטה הכללי, נחשד בשליחתה והועמד לדין. במשפט, שנערך בדלתיים סגורות, הציגה התביעה ראיות מזויפות אשר לא הותר להגנה לעיין בהן. בפסק הדין נקבע כי הוא אשם בבגידה. דרייפוס נדון למאסר עולם באי בו נכלא נפוליאון מול חופי גיאנה הצרפתית. ודרגותיו הצבאיות נשללו ממנו.

אני מאמין שאם היו שואלים את דרייפוס מה היה הדבר הכי טראומטי שחווה, הוא היה מצביע על הטקס הפומבי המשפיל שנערך ב-5 בינואר 1895. דרייפוס עמד לבדו כאשר קצין בכיר בצבא הצרפתי קרע ממנו את דרגותיו ושבר את חרבו, לאחר מכן עמד מול אספסוף שצעק עליו וביזה אותו והשליך עליו חפצים.
ובתוכו ידע כי אינו אשם כלל במה שמאשימים אותו.

5.
פרשת דרייפוס הסתיימה בסוף טוב. תחילה פעל למענו רק אחיו, מתייה דרייפוס, שנוכח לדעת שאחיו נשכח מהזיכרון ואיש אינו מתעניין. מתיה עשה מעשה נועז ששווה מאמר בפני עצמו. הוא פרסם ידיעת כזב בעיתונות כאילו דרייפוס נמלט מאי השדים. הפרסום אמנם גרם להחמרת תנאי כליאתו, אבל השיג את המטרה: הוא החזיר את הפרשה לסדר היום הציבורי.

כמה אנשים בעלי השפעה החלו לחקור את העניין ומהר מאד גילו כי האיגרת כתובה בכתב ידו של קצין אחר בשם פרדיננד אסטרהאזי, אך הניסיון לברר את האמת נתקל בהתנגדות קצינים בכירים בצבא, שגם בצעו זיופי ראיות נוספים (פרשת הרפז, זוכרים…?).

הציבור הצרפתי נחלק לשני מחנות יריבים. מחנה ה"רויזיה" נתמך על ידי סופרים ואנשי רוח שדרשו עריכת משפט חוזר ועשיית צדק עם דרייפוס. מולם ניצבו המתנגדים לעריכת משפט חוזר, ובכללם קציני צבא, לאומנים ואנטישמים.

מי שלמעשה הכריע את הכף בפרשה היה הסופר אמיל זולא שפרסם ב-13 בינואר 1898, מכתב גלוי תחת הכותרת "אני מאשים" ובו האשים את ראשי הצבא בעיוות הדין ובהגנה על המרגל האמיתי בפרשת דרייפוס. מכתבו עורר זעם והוא נתבע לדין על הוצאת דיבה נגד הצבא והרפובליקה, נמצא אשם ונדון לשנת מאסר ולקנס כספי. לפני שנפתח הערעור במשפטו, נמלט זולא לאנגליה והפך את פרשת דרייפוס לפרשייה כלל עולמית.

6.
לאחר שהתגלו הוכחות ברורות שאינן נתונות לערעור על חפותו, התקיים ב-8 באוגוסט 1899 משפטו החוזר של דרייפוס בעיר. דרייפוס, שמצבו הפיזי והנפשי היה קשה לנוכח תנאי מאסרו הקשים, נמצא אשם בשנית ברוב של חמישה שופטים כנגד שניים ונידון ל-10 שנות מאסר בלבד בשל "נסיבות מקלות"….

הידיעה על תוצאות המשפט גרמה לגינוייה הפומבי של צרפת על ידי הקהילה הבינלאומית שהאמינה בחפותו של דרייפוס והביאה לכך שעשרה ימים לאחר פסק הדין המביש הוא קיבל חנינה מהנשיא אמיל לובה ושוחרר ממאסר.

מאבקו הפרטי של דרייפוס נמשך בעזרתם של מתייה דרייפוס וז'ורס. ב-1904 הוגש ערעור על פסק הדין, נערכה חקירה חדשה, וב-1906 זיכה אותו בית המשפט מכל אשמה. שמו טוהר והוא הוחזר לצבא בדרגת רב סרן שהיה מגיע אליה במסלול שירותו הרגיל. בנוסף זכה לאות לגיון הכבוד לעיני המון שהריע לו.

7.
בדרך כלל, כשאתה שומע על אי צדק, זה קורה כאשר הוא מתגלה, מה שנותן לכל הסיפור סיום שמח. תחשבו כעת כמה סיפורים כאלה אינם מסתיימים כך, ותבינו כמה אנשים חיו וחיים את חייהם בתחושה הנוראה של "חושדים בו ואין בו".

טורו של חיים ולדר 'אות חיים' מתפרסם במוסף יתד נאמן

האתר של חיים ולדר